דיני ירושה

דיני הירושה עוסקים בסיטואציה שבה יש לחלק עיזבון של אדם שנפטר. בהתאם, דיני הירושה מתייחסים לאותה סיטואציה, ומסדירים את הדין הרלוונטי, את אופן החלוקה וכו'. ירושה, היא למעשה העברה של עיזבון מאדם שנפטר, לידי יורשיו. היורשים יכולים להיות אנשים שנקבעו מראש בצוואה, או שהם יכולים להיות ילדיו ובן או בת זוגו, אם אותו מנוח לא הותיר צוואה. בהתאם, דיני הירושה מעוגנים בחוק אחד, שנקרא חוק הירושה, התשכ"ה – 1965. החוק מסדיר את כל העניינים הנדרשים והרלוונטיים לירושות וצוואות. במאמר זה נעסוק בדיני ירושה, נסביר מהם העקרונות היסוד שמפורטים בחוק הירושה, מה ההבדל בין ירושה לפי דין לירושה לפי צוואה, כיצד אפשר לערוך צוואה ועוד. נעיר כי מטרת המאמר היא להעניק לכם הקוראים מידע איכותי, אך המאמר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי אצל עורך דין משפחה.

עקרונות בדיני הירושה:

כאמור, דיני הירושה מפורטים בחוק הירושה, שהוא למעשה הקודקס המקיף בנושא. חוק הירושה קובע מספר עקרונות בסיס. הבה נמנה אותם:

העיקרון הבסיסי בחוק הירושה, הוא כי כאשר אדם נפטר, העיזבון שלו (דהיינו, כל הרכוש שלו) עובר ליורשים שלו. זהו העיקרון המפורט כבר בסעיף 1 לחוק הירושה. כמו כן, יורשים לפי סעיף 2 לחוק הירושה, הם או היורשים לפי דין או היורשים לפי צוואה (על ההבדל נסביר בהמשך).

חוק הירושה קובע גם כשרות להוריש ולרשת. הדין הוא כי כל אדם רשאי להוריש, אלא אם כשרות זו נשללה בצו שיפוטי. מצד שני, כל אדם רשאי לרשת אדם אחר, ובלבד שהיה בחיים בעת מותו של אדם או נולד 300 ימים לאחר מותו של המוריש. כמו כן, גם תאגיד כשר לרשת אדם אחר – ובלבד שבעת מותו של המנוח היה קיים כתאגיד והיה כשיר "לזכות בנכסים", כלשון חוק הירושה.

בד בבד, חוק הירושה קובע גם רשימה של אנשים שלא כשירים לרשת אדם אחר. למשל – מי שהורשע בכך שניסה לגרום למותו של המוריש, או מי שניסה להעלים או לזייף צוואה. אלו אנשים שאינם כשירים אלא פסולים לרשת אדם אחר. הסיבה לכך היא מוסרית – לא ראוי שאדם שניסה לזייף צוואה, יירש את המנוח, בוודאי שלא אדם שניסה לפגוע במנוח.

עוד עיקרון בחוק הירושה, הוא עיקרון ההסתלקות. כלומר, אם אדם נפטר והותיר אחריו צוואה, הרי שכל יורש שלו, בין אם לפי צוואה או לפי דין, רשאי להודיע בכתב כי הוא מוותר על חלקו בעיזבון. אגב, הדבר נהוג בין אחים, כאשר אחד ההורים נפטר, ולא פעם נהוג להסתלק מצוואה ולאפשר להורה האחר שנותר בחיים, לרשת את בן או בת זוגו (בהיעדר צוואה).

ירושה מול צוואה:

כאמור, יש שתי דרכים לרשת עיזבון לפי חוק הירושה. הדרך האחת היא כאשר אין צוואה, ואז חלה ברירת מחדל שמפורטת בסעיף 10 לחוק הירושה. הסעיף הזה בעצם קובע את מנגנון הירושה לפי דין. כלומר – אם אדם נפטר, ללא צוואה, הרי שעיזבונו עובר לילדיו ולבן או בת זוגו בחלוקה שווה, עם הוראות מיוחדות לעניין זכות בן או בת הזוג, לרבות בדירת מגורים משותפת. למעשה, מי שרוצה להוריש את עיזבונו למשפחתו הגרעינית, יכול להיעזר במנגנון שקבוע בחוק הירושה. אגב, אם אדם נפטר ללא צוואה, וללא ילדים ובן או בת זוג, הרי שאז העיזבון יחולק לפי עיקרון מעגליות: תחילה להוריו או לאחיו וכך הלאה. עזבונו של אדם שנפטר ללא משפחה בכלל, יועבר למדינה.

הדרך השנייה היא באמצעות צוואה. צוואה (מלשון "ציווי") היא מסמך בכתב, שנערך על ידי המנוח ונחתם על ידו, אשר במסגרתו הוא יורה כיצד לחלק את עיזבונו. זו הצוואה השכיחה ביותר והיא צוואה בכתב. אך צוואה יכולה להיערך גם בפני עדים (כלומר בכתב, עם עוד שני עדים שיחתמו עליה). כמו כן, צוואה יכולה להיערך בפני רשות ציבורית. ישנה גם צוואה בעל פה, שהיא צוואת ברירת מחדל, והיא יכולה להיות תקפה רק אם המנוח גוסס, ומקריא את צוואתו בפני שני עדים אשר ירשמו זיכרון דברים, ומיד לאחר מכן יפקידו את זיכרון הדברים אצל רשם הירושה. במידה והמצווה לא נפטר בתוך חודש, הרי שהצוואה בעל פה בטלה.

סמכויות שפיטה:

בכל הנוגע לדיני הירושה בישראל, סמכויות השפיטה שמורות לרשם הירושה (שהוא בעצם פקיד בכיר במשרד המשפטים שמאשר צוואות וירושות, ומוציא צווי ירושה או צוואה), וכן לבית המשפט לענייני משפחה, שהוא הגורם הבלעדי והסופי, לדיון בערעורים על צוואות, ירושות והתנגדויות.