אימוץ ילדים בישראל

אימוץ ילדים הוא תחום שנגזר מתחום דיני המשפחה. אומנם דיני משפחה לרוב מתקשרים לגירושין ויחסים עכורים בין בני זוג, אך דווקא בתחום אימוץ הילדים, אנו עוסקים בנושא נפרד, מרגש ומשמח, שבסוף נותן בית לילד שהופרד ממשפחתו הביולוגית. כלומר, אימוץ ילדים בישראל, הוא מקרה בו ילד ביולוגי מועבר מביתו, בשל סכנה או חוסר יכולת לטפל בו, למשפחה אחרת – מאמצת.

קיים חוק אחד רחב, שחל על תחום האימוץ. מדובר בחוק האימוץ, תשמ"א–1981 (להלן: "חוק האימוץ"). החוק הזה מקנה לבית המשפט לענייני משפחה, את הסמכות לעסוק בתחום האימוץ, וכן קובע כי אימוץ ייעשה רק בצו של בית משפט. בהתאם, במאמר זה נעסוק בעקרונות של חוק האימוץ.

נעיר כי מטרת המאמר היא להעניק לכם הקוראים מידע איכותי, אך המאמר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי.

צו אימוץ:

כבר בסעיף 1 לחוק האימוץ, קיימת ההוראה החשובה ביותר של החוק הזה, שאימוץ יכול להיעשות רק בהתאם לצו של בית המשפט, שיכול להינתן בהתאם לבקשה של הורה מאמץ. סעיף 1(ב) לחוק האימוץ, קובע את ההוראה העיקרית השנייה, והיא שבית המשפט לענייני משפחה ייתן החלטות הנוגעות לאימוץ, רק אם הן לטובת הילד. דהיינו, הדבר העיקרי שבית המשפט צריך לבחון בכל תיק, הוא האם העברת קטין למשפחה מאמצת או משפחת אומנה (ובכל הנוגע להוצאת קטין מביתו), תהיה לטובת הילד. כדי לבחון את טובת הילד, בית המשפט תמיד ייעזר בעובדים סוציאליים, שבעצם מהווים זרוע ארוכה של בית המשפט ומדווחים לו את דעתם בכל מקרה ומקרה. אגב, בית המשפט גם רשאי לשמוע את עמדת המאומץ במקרים מסוימים, אם הוא בוגר מספיק להביע עמדה.

נוסיף כי סעיף 1(ב) לחוק האימוץ, קובע כי במסגרת בחינה של טובת הקטין, על בית המשפט לשקול בין היתר, את הזכות של הקטין ליציבות, ובפרט הצורך לצמצם ככל הניתן העברה של קטין מבית לבית. בנוסף, במסגרת טובת הקטין, יש לשקול את הצרכים והאינטרסים האישיים שלו.

כשירות של מאמץ ומאומץ:

בסעיף 2 בחוק, ישנה הוראה בסיסית מאוד, שקובעת שניתן לאמץ קטין עד גיל 18 בלבד, שהרי לאחר גיל 18 אדם הוא בגיר לזכויות וחובות משפטיות. סעיף 3 קובע את כלל הכשרות להורים מאמצים, כאשר אימוץ יכול להיות רק על ידי בני זוג, למעט במקרים שבהם הורי המאומץ נפטרו והמבקש הוא קרוב משפחה (למשל – אח גדול). כמו כן, אדם שנשוי להורה הביולוגי יכול לאמץ. בנוסף, החוק קובע בסעיף 4, שצריך להיות פער גילאים בין מאמץ למאומץ. דהיינו, הורה מאמץ חייב להיות גדול לפחות ב–18 שנים מהמאומץ, אולם – לבית המשפט יש אפשרות וסמכות לתת צו אימוץ במקרים מיוחדים, גם אם קיים פער קטן יותר בגילאים.

הבדל דת בין מאמץ למאומץ:

עוד כלל חשוב בדיני האימוץ בישראל, הוא נושא הדת. חוק האימוץ, קובע כי הורה מאמץ חייב להיות בן דתו של מאומץ. דהיינו, בית המשפט לא ייתן צו אימוץ, לקטין שנולד כיהודי, להורים בני הדת המוסלמים. ככלל, קיים איסור על המרת דת של קטין. הסעיף הזה משלים את האיסור הפלילי להמרת דת. בהתאם, אין אימוץ אלא בין בני אותה דת.

תקופת מבחן:

חוק האימוץ קובע כי צו אימוץ יינתן לאחר תקופת מבחן. נסביר: קטין בר אימוץ, לרוב ישהה עם משפחתו המאמצת, במשך תקופה של חצי שנה לפחות, ויהיה בעצם סמוך על שולחנם, וזאת למה? כדי לאפשר לקטין להתאקלם ולהשתלב עם המשפחה המאמצת. במהלך תקופת המבחן, הקטין יהיה במעקב של רשויות הרווחה, כדי לוודא את השתלבותו התקינה אצל המשפחה המאמצת. כך, סעיף 6 לחוק האימוץ, קובע כי צו אימוץ, יהיה רק לאחר תקופת מבחן של הקטין אצל משפחתו המאמצת.

התחשבות בסבים וסבתות של הקטין:

חוק האימוץ כולל הוראות רבות הנוגעות להסכמתו ועמדתו של הורה המעביר את ילדו לאימוץ. לא נעסוק בכך במאמר עקב המורכבות, אך לצד זאת נדגיש כי חוק האימוץ קובע כי בית המשפט צריך להתחשב בדעה של סבים וסבתות, במקרה של צו אימוץ לקטין שהוריו נפטרו (חלילה).

לסיכום:

במאמר זה עסקנו באימוץ ילדים בישראל. הצגנו את העקרונות הבסיסיים בחוק האימוץ. את המאמר נסיים בהמלצה להתייעץ בעורך דין משפחה.